שייכות, נאמנות ותנועה קדימה

כשבאים לבחון מה יכול להיטיב התנהלות של מערכת, מגלים שישנם כמה צרכים, שאם מצליחים לתת להם ביטוי נכון בתוך המערכת – משהו טוב קורה: תנועה משתחררת, תקשורת משתפרת, כיוונים מתבהרים, יחסים מתאווררים ופוטנציאל יוצא לחפשי!

בכל עבודה מערכתית נרצה למצוא אילו צרכים בסיסיים צריכים לקבל מענה בכדי להיטיב איתה, עם הנמצאים בה ועם אלו שביחסים איתם.

בני האנוש הינם יצורים מורכבים הסובלים, לא פעם, באופן פתולוגי מצרכים מנוגדים ואף פרדוקסליים: רוצים ולא רוצים, שואפים אך מתייאשים, מתרחקים ורוצים להתקרב, מתחבאים ורוצים להתגלות ועוד. 

כל הקונפליקטים נמצאים באדם אחד בכל רגע נתון בחייו במודע או שלא במודע. ואז כשנוצרת מערכת בה יש יותר מאדם אחד מתקבלת מערכת מלאת קונפליקטים. 

אחד המתחים המוכרים בארגון הוא המתח בין הצורך בשייכות ובין הצורך בהתקדמות/התפתחות. 

כל התארגנות נוצרת בכדי ליצור משהו, כל צוות מתארגן בכדי ליישם צורך מערכתי, כל ארגון קיים בכדי לתת מענה לצורך אנושי. בדוגמאות אלו ניתן לומר שהצורך להתפתח ולנוע קדימה הוא הצורך המוביל. 

באותה המידה, אדם מזהה את עצמו לפי מעגלי השייכות שלו: המגדר, משפחת המקור, מגוריו, מוצאו, תרבותו, חבריו, מקצועו וכן הלאה.
הצורך בשייכות הינו אינהרנטי לאדם, וקיים בדי-אן-איי דורות על דורות. הוא נוגע בנושאים כמו: נאמנות, מצפון, אחווה, מוסר, אחריות, יחסים וכד.

התארגנות שנוצרה למען מטרה דורשת שייכות ונאמנות שייתמכו בתנועתה קדימה. ככל שתחושת השייכות והנאמנות גבוהה יותר כך התנועה קדימה, לחזון ולמטרות ההתארגנות יהיו סיכויים יותר טובים להגיע למימוש ולהגשמה. ככל שחברי הצוות מרגישים שייכים ונאמנים לצוות ולמטרותיו כך הוא יפעל באופן יותר מיטבי.
לא מעט מושקע ביצירת אותה תחושת שייכות ונאמנות – אך לרוב באופן שנוטה להיות חיצוני ולא פעם דורש ביטול ודחיה של מעגלי שייכות אחרים.

מה קורה כשאדם בצוות, שנבחר על פי כישוריו וניסיונו, מרגיש זר (לא שייך) בצוות הזה? הוא יהיה פחות מסונכרן עם חבריו, דבר שיגרום לתנועה יותר מסורבלת, ייקח משאבים ויוציא לא פעם את הצוות מהמיקוד במשימה. ייווצר חוסר מיקוד וסוג של הפרעת קשב ציוותית.

במקרה הזה ישנה התנגשות בין שני צרכים עקרוניים – תנועה קדימה ושייכות.

לתחושת ה’זרות’ בצוות יכולות להיות מגוון סיבות, אך מכנה משותף אחד – שייכות ונאמנויות קודמות למקורות שאינם נמצאים בצוות.
לוותר על שייכות ו/או נאמנות קודמת יכולה להחוות באופן פנימי כבגידה, ולכן היא חזקה יותר מהמציאות העכשווית ומהצוות העכשווי. אותן תחושות של שייכות קודמת אינן מודעות בהכרח.
חבר הצוות אינו עושה ‘דווקא’ באופן מודע, הוא לא יודע מה מניע אותו, הוא רק ירגיש שלא רואים אותו ולא מבינים אותו ושהצוות עצמו גם לא פועל כמו שצריך.

מה עושים?

כדאי לגלות למה ולמי אותו חבר הצוות מרגיש נאמן או שייך, ואז למצוא את הדרך לתת לזה הכרה ומקום בדרך שתומכת בתחושת השייכות שלו לצוות.
אנחנו מבינים שאדם שמרגיש זר במקום אחד בעצם שייך למקום אחר.
אם רק נסכים להקשיב ל’מקום האחר’ , להכיר במה שנשאר שם עבור האדם ולמצוא דרך לחבר אותו ל’מקום החדש’ בלי לוותר על תחושת השייכות. או אז יוכל להיוולד לו חיבור חדש למקום חדש.