מי אני

זו תפיסה מערכתית שמתייחסת לסימפטום, קושי או דילמה ארגונית כחלק מעוד גורמים שנמצאים במערכת. הם אף פעם לא בפני עצמם, תמיד משפיעים ומושפעים. כך שאם יש בעיה לא רק המנכ”ל או הש”ג אשמים.

מתוך היותה כלי המתחשב במערכתי ולא רק באישי, מתפתחת נקודת מבט אמיצה שמאפשרת להבין את הקושי בתוך הקונטקסט הרחב שלו.
כלומר לצד הסימפטומים שעל פני השטח ,ישנה אפשרות לגשת לשכבה עמוקה יותר של ידע המגיע מתוך שורש הבעיה ושם לארגן מחדש את הדינמיקות שיוצרות כאב, וסטייה מן הדרך.
מהלך זה תמיד מייצר זרם חדש של פתרונות, משחרר אנרגיה תקועה ומנכיח משאבים לא מנוצלים שזמינים כעת.

כדי להבין בעיה או פיתרון באור חדש כדאי מאוד לא רק לדבר על זה.
כדי לעורר את היצירתיות כדאי לייצר נראות מוחשית כך שנוכל ממש לראות את זה ולחוות את זה. לכן אנחנו משתמשים בבדים, ניירות או חפצים שמייצגים גורמים במערכת.
בתהליך מונחה ייצוגים שכזה נשתמש בזרם מחשבתי, דימיון, אסוציאציה והמחשה מבנית-ויזואלית של האתגר והגורמים שמשפיעים עליו (תהליך שמגרה גם את האונה הימנית).
וכך בזמן מאוד קצר נפתחת פרספקטיבה חדשה וראיית עומק באמצעות הפשטת המצב וויזואליזציה חיה של הדינמיקות החבויות המשפיעות על המערכת.

חלק מהגורמים המערכתיים קשורים לעבר.
בדיוק כמו העיניים הכחולות של אדם שלא נוצרו יש מאין אלא הועברו אי שם בעבר מסבא רבא, כך גם אתגרים ארגוניים. 
הם מופיעים כאן ועכשיו, אך לא פעם נוצרו איפשהו ב”עבר הארגוני”.
זה יכול להיות קשור לנרטיב מסוים שהתקבע או לאירוע מסוים כמו עזיבת מנכ”ל, אקזיט, מיזוג, שינוי ארגוני משמעותי, מכירה או פרוייקט שכשל.
האירועים האלה מייצרים רבדים על רבדים של משברים הממשיכים להשפיע במודע או שלא במודע על ההתנהלות ומערכות היחסים בארגון.

בכל ארגון ישנו מתח מובנה בין התנועה הלאה (והעשייה בפועל) לבין מתן מקום וזמן לעבוד על מערכות היחסים המניעות את הארגון ומזינות את ליבת התנועה הארגונית.
לתת ליחסים מקום נתפס כהתבחבשות ו’בזבוז זמן’.
בעזרת הקונסטלציה אפשר בדרך פשוטה לנשום בתוך המתח הזה –
לגעת ביחסים בלי לטבוע בתוכם ומנגד לגעת בצעד הבא בלי להתעלם ממערכות היחסים שמשפיעות עליו.

כשעושים שינוי צריך להיפרד מהמוכר. האם להיפרד משמעו לבטל את הקיים? ומה קורה לכל האנשים בארגון שמחוברים לקיים (או לעבר) וזה נלקח?
קסם הקונסטלציה מאפשר לשנות בלי לבטל את הקיים, לשנות כך שהעבר נהיה חלק מהתהליך שפונה קדימה לעתיד, למטרות ולחזון.
לשנות כך שהעבר הופך למשאב עבורנו ולא נטל.

הקונסטלציה הארגונית מציעה תהליך חוויתי שמשלב שיחה ‘רגילה’ עם פריסה ויזואלית של הגורמים שלוקחים חלק באתגר. הם מונחים בתוך ציר זמן ונעים לעבר התארגנות מחודשת שנותנת מקום גם ליחסים הבינאישיים כמו גם למטרות ולעתיד הארגון.
התארגנות חדשה זו נקראת פיתרון קונסטלטיבי ומשמעו- מצב שכל הגורמים במקומם הראוי (עבור עצמם ועבור המערכת).
זהו פיתרון שנותן מקום לצורך בשינויים (לעיתים כואבים) ומאפשר הוקרה והכרה מלאה במה ובמי שהיה עד כה.

אם מאסתם בדרך החשיבה הרגילה, אם מציתם את האפשרויות המוכרות, כנראה שאתם מנסים לארגן כאוס בעזרת סדר ואז הפיתרון היצירתי לא מופיע.
כדי לארגן מצב כאוטי עלינו להפעיל כלים כאוטיים.
בשביל זה אנחנו פה!